אודות העיתון
מבט לאחור – 25 שנה מההקמה
סיפורו של עיתון
מבוסס על מאמר מאת ד"ר איוון ליליינפלד (במקור בגרמנית)
מתוך גיליון מיוחד של "ידיעות חדשות" לציון 25 שנה להקמת העיתון 1935-1960
מי עוד זוכר היום היכן עמדה תחנת מכבי האש הישנה בתל אביב? שם, צמוד למשרד תרגום מתחיל הסיפור של העיתון ובית ההוצאה לאור שלנו.
בנחלת בנימין, ליד שדרות רוטשילד, בימים ה"פרה היסטוריים" ההם, שאותם זוכרים רק תושבים ותיקים, הוציא לפועל זיגפריד בלומנטל עם מתרגם אחד וכתבנית אחת את הרעיון שלו – להביא מידע על המתרחש בארץ ובעולם לעולים ממרכז אירופה שהעברית לא הייתה שגורה בפי רובם אבל רצו לדעת מה קורה בארץ ובעולם, ואת כל זאת להביא בזמן לשולחן ארוחת הבוקר שלהם.
מהמשרד ההוא הראשון עברו לאלנבי, למשרד של שני חדרים וגם זה כבר כמעט נשכח, כי תל אביב הישנה כבר לא קיימת ובמקום שהיו בו פעם בניינים בני קומה אחת עם חדרי משרד בקומת הקרקע מתנשאים היום "גורדי שחקים" עם פסאז'ים בסגנון בינלאומי, בניינים שהם פלאי עולם ארכיטקטוניים מזכוכית ובטון. "היו זמנים…"
ההוצאה הראשונה
ההוצאה הראשונה של "בלומנטל" שכונתה כך קצת בצניעות, מנתה עשרים גיליונות שחולקו על ידי המוציא לאור והמפרסם במו ידיו. גיליונות אלה הודפסו בשיטת ההקטוגרפיה (hectograph) עם מכונת הדפסה על מטריצת וקס שלאחר מכן שוכפלו במכשיר גסטטנר. מהעשרים נעשו מאה, מהמאה נעשו אלף ומהאלף הגענו לבסוף לעיתון בפורמט הגדול של ימינו.
הפורמט הקטן של BNN – Blumenthal's Neuste Nachrichten של דף הסטנסיל נשמר עד ינואר 1942. רק מה-1 בפברואר 1942 יצא עיתון בפורמט הגדול של תשעה טורים, והשם BNN – Blumenthal's Neuste Nachrichten שונה סופית ל"Jediot Chadashoth" החל מה-24 בינואר 1942. מחיר העיתון באמצע השבוע היה אז עשרה מיל או פיאסטר אחד או גרוש אחד, ומחירו של עיתון סוף השבוע 25 מיל. זה נשמע כמו אגדה ומי שעבר את הזמנים הללו לא יכול כמעט להאמין איך קרה שהמוציא לאור נאלץ לקבל מודעה של "בית לומברד" כמעט בכוח, כי פרסומות לא היו בתכנית שלו. מי יכול להאמין שהמתרגם הראשון וגם הכתבנית הראשונה לא יצאו ממעגל דוברי השפה הגרמנית, וגם היו חסרי כל ניסיון או השכלה עיתונאית, התבססו על ההיגיון הבריא שלהם ועל המזל והתחילו לתרגם את מה שנראה חשוב בעיניהם. מי יכול להעלות על דעתו דבר כזה? הפרימיטיביות של שנות ההתחלה לא עמדה בסתירה לזמנים אלא תאמה את קצב החיים הכללי. זמן האספקה הקבוע והמדויק של העיתון בשפה הגרמנית עם הידיעות של אותו היום ענה על הצורך של העולים באותה תקופה.
כך התחיל הטיפוס שלווה גם בנפילות ובאכזבות, במאבקים ובמריבות עם שלטונות המנדט ורשויות היישוב. התחילו להופיע דפים של מתחרים בתל אביב, בחיפה ובירושלים. וביום בהיר אחד בחודש מאי 1936, הופיעה המשטרה וסגרה את העסק. הסיבה: כעיתון, היה צורך ברישיון והמוציא לאור לא דאג לרישיון כזה היות והוא הניח שדף מתורגם אינו נחשב עיתון. התקופה הקשה של בלומנטל ארכה חודשים ארוכים והיו לא מעט קשיים עד שהושג הרישיון ואפשר היה להמשיך בעבודה. הודות לנאמנות הקוראים, שבאה לידי ביטוי ועמדה בניסיון בפעם הזאת והוכיחה את עצמה עוד מספר פעמים אחר כך, הגיעה עלייה מהירה. עיתון סוף השבוע המיוחד, עם עטיפת קרטון הדפוס הכחול שתוך זמן קצר הפכה להיות מוכרת, רכש לעצמו אהדה גדולה.
בתמונה – מהדורת סוף השבוע עם הכותרת הכחולה בגלויון משנת 1965
מלחמת השפות
ההצלחה עוררה לפעולה גם את הפנאטים לשפה העברית, אלה שכבר מ-1938 התחילו להביע את התנגדותם לשפות זרות, בעיקר ההתנגדות לעיתונות בשפה הגרמנית, והתנגדותם גברה מחודש לחודש. זה פרק עצוב אבל הוא שייך להיסטוריה של הבית ולכן אי אפשר להשתיק אותו. מכתבי איום, הצתות בקיוסקים שמכרו את "DEN BLUMENTHAL" וגם מספר הצתות במשרדים שברחוב אחד העם, לשם עבר העסק בהמשך ושם עדיין נמצאת מחלקת קבלת המודעות. שם גם הגיעו לשיאן ההתנכלויות האלה וחלק מהארכיון של "שנות היסוד" שאין לו תחליף, נפל קורבן ללהבות.
העיתונות העברית בהנהגת שורת אנשים מובילים בחוגי התרבות יצאה במתקפות זועמות נגד "בושת השפה", שהגיעו לבסוף לעצומה (פטיציה) שהועברה למועצת העיר תל אביב. ובינתיים, כשאנחנו כבר בתחילת שנת 1940, המוציא לאור בשיתוף עם מו"ל אחר שהוא התכוון לקבל כשותף, החליט לעבור משיטת ההקטוגרפיה לדפוס, אך אחרי חמישה ימים הניסיון ננטש בגלל לחץ דעת הקהל. הסערה שהתעוררה אז אפילו הובילה לכך שקמה משלחת אנשי רוח שהתקבלה בישיבת עירייה, דבר שיראה היום בעיני הכול עניין אנכרוניסטי. אחרי ככלות הכול הייתה מלחמה וניתן היה לצפות שליישוב יהיו צרות אחרות מלבד הופעת עיתון בגרמנית בארץ ישראל. אבל מנקודת המבט של אז, השלטתה של השפה העברית עוררה דאגה גדולה ובחוגים משפיעים רבים שלא היו בכלל בטוחים בכך שאמנם השפה העברית תהיה לשפת המדינה, כפי שבסופו של דבר התברר. אך את זאת לא ידעו אז אלה שייצגו את המאבק וכך השיגו את ה"ניצחון", שהמוציא לאור נאלץ לחזור להדפסת הסטנסיל הישנה והמוכרת ובכך נאלצו להסתפק.
המעבר לדפוס
על מנת להתעדכן וכדי לספק את דרישת המנויים, התחילו בהדפסת העיתון ביום שישי. ההיקף גדל מידי חודש בחודשו. איחוד עם דפים (עיתונים דקיקים – ״Blaettern״) בשפה הגרמנית בחיפה ובירושלים הבטיחו את הגידול בקהל הקוראים. תוך כדי תחזית חכמה של אפשרויות ההתרחבות הצפויות, ניגש המו"ל לעניינים הטכניים והארגוניים של הוצאת העיתון בדפוס. הפעם הוא החליט להיות עצמאי מתוך ההכרה שדפוס עצמאי של עיתון כמו שהפך להיות בלומנטל באופן הדרגתי יאפשר אפשרויות יותר נרחבות להתפתחות. המחשבה הנכונה הזאת עוד תעלה לו ביוקר. אנחנו נמצאים בתקופה של המאבק של היישוב נגד המנדט. אמנם החלה מלחמת העולם השנייה והפרעות של הערבים הפסיקו בבת אחת, אבל בהתאם לקריאתו של בן גוריון, הישוב ניהל את המלחמה לצידה של אנגליה כאילו אין ספר לבן ובמקביל, את המלחמה נגד הספר הלבן שחנק את המשך העלייה וקניית האדמות. הנהגת המנדט שאפה לפצל את היישוב ובכך לשתק את ההתנגדות של היישוב בנוגע לשאיפות האוטונומיה שלו. היא חיפשה שותפים למאבק שלה וקיוותה שהיא תמצא שותפים כאלה בקרב היהודים. מאלה שהיו יותר ידועים בהשקפתם המתונה, לא תמכו בטרור של ההתנגדות היהודית, על כן היא יצרה מחלקת עיתונות "גרמנית" והיה ידוע לאיזה צורך מחלקה זו נוצרה.
הפצצה
הגיעה שנת 1942. למרות שרומל עם ה- Afrikakorps (קורפוס אפריקה) עמד כמעט בשער ואחרי מספר התקדמויות ונסיגות של האנגלים – אחרי מקרה Tobruk ביוני 1942 והמתקפה הגדולה האחרונה נגד אלכסנדריה ותעלת סואץ, בארץ ישראל נמשך בעוז מאבק השפה. בזמן הרצאה שניתנה בגרמנית על ידי ארנולד צוויג בקולנוע אסתר הגיע המצב לסקנדל. המאמר של "ידיעות חדשות" הנוגע לאירוע מקבל הד זועם בקרב הקהל העברי. ה- High Commissioner נמצא באותו זמן בחוץ לארץ, ולא ידוע אם הוא יחזור לכהן בתפקידו. מידע על כך שהוא חוזר מוכיחה את עצמה כנכונה. בכך נעשה ליישוב ברור שיוצג על ידי עתונות מחתרתית (דבר שהיה קיים בזמנו), שיש הוכחה ש"בלומנטל" מוציא לאור עיתון "בוגדני" והדעה הזאת מופיעה גם בעיתון המחתרתי "אשנב" של ההגנה.
זה היה הסימן. בערב שישי פוצץ בית הדפוס של העיתון שנמצא בזמנו ברחוב הגליל ליד תחנת הרכבת המרכזית. מכונת הגהינום (הפצצה) מוקמה בדיוק תחת מכונת הדפוס. הכוונה הייתה ברורה: שלא יפגעו אנשים אבל רצו למנוע את הוצאת העיתון. ההצלחה? ביום ראשון שאחרי הפיצוץ העיתון ייצא, אמנם לא בפורמט הרגיל כי הודפס כהוצאת חירום בירושלים, אבל העיתון הופיע.
בתמונות לעיל ניתן לראות את מכונת הדפוס לפני ואחרי הפיצוץ. בתמונה לפני הפיצוץ אנו רואים את המכונה מזווית שונה וניתן לזהות ידיות וחלקים של המכונה ליד עובד בית הדפוס שמופיעים גם בתמונה לאחר הפיצוץ. אותה המכונה מופיעה בחלק הימני של התמונה שמראה את ההרס.
הוצאת חירום – זמן חירום
הוצאת חירום. זה נכתב בקלות. מה שמסתתר מאחורי זה מבחינת מתח ומאמץ יכול להבין רק איש שמקצועו בעיתונות. אבל כל קורא יבין שעיתון לא יכול לצאת לאורך זמן כהוצאת חירום. היתה צריכה להימצא דרך כלשהי להבטיח את הוצאת העיתון בתל אביב. מה שעלה אמנם במאמץ גדול דרך חלוקת תהליך הדפוס. ההנהלה המשיכה לפעול ברח' אחד העם, הכנת הגלופות נעשתה במקום כלשהו ביפו, וההדפסה במקום כלשהו ברחוב פתח תקווה. בזמן האפלה (החשיכו את כל העיר כי זה קרה בזמן המלחמה) והייתה סכנה גדולה. החדרים ללא קירור, סגורים הרמטית כלפי חוץ והקיץ היה חם במיוחד. הזיעה יצרה נחלים. אבל העיתון הופיע והקורא לא הרגיש כלום מכל המאמץ הלילי הזה.
אבל ההמשכיות נשמרת וזה העיקר!!!
אנו מגיעים לשנת 1943. השנה של המפנה הגדול, לא רק במלחמה אלא גם במאבק השפות ביישוב. המאבק נגד הספר הלבן ושלטונות המנדט נמשך ונעשה יותר מר. האנגלים התנקמו בכך שהנהיגו סגרים, תקנות העוצר (Curfew), וחיפושים במקומות שהיה להם חשד או מידע ששימשו מקומות איסוף או מחבואי נשק היו נקודות שאליהן שמו לב במיוחד. הנהגת הישוב החליטה להביא להתנגשות כדי להעמיד את האנגלים לנסיון, כדי לחזק את התנגדות הישוב או לבחון את יכולתו מול האנגלים, וכדי להסיק מסקנות לגבי יכולותיהם בעתיד. הטסט קייס היה צריך להראות עד כמה גדולה התנגדות היישוב לגזרות הספר הלבן. בתור השעיר לעזאזל נבחרה העיתונות, האירוע היה חיפוש נשק שנוהל בברוטליות מצד האנגלים ברמת הכובש בנובמבר 1943. העיתונות עמדה בתחילת המלחמה תחת עינה הפקוחה של הצנזורה לפני כל פרסום. כתבות היו צריכות להימסר לצנזור הבריטי (המטה היהודי שלו) לפני פרסומן. התהליך הזה עבר פחות או יותר ללא חיכוכים. הצנזור בדק לא רק שהנאמר לא יספק מידע מועיל לאויב אלא גם שלא יופיעו הודעות שליליות בעניין מדיניות הספר הלבן של המנדט. כתבות בנושא צורת החיפושים בישובים היו אסורות לפרסום ובעניין הזה החליטה הנהגת היישוב ליצור תקדים.
מקרה רמת הכובש
ב- 18 בנובמבר 1943 הייתה אמורה כל העיתונות התל אביבית לפרסם את המאורע של רמת הכובש מבלי להעביר את הידיעה קודם לצנזור (הבריטי). זו הייתה פעולה מרחיקת לכת שהתנגשה באיסור העיתונות, שבזמנו נחשב מצב זמני. את אקט אי-הציות הזה היו אמורים לעשות כל עיתונים כולל העיתון "ידיעות חדשות" שהפך לעיתון המוביל בשפה הגרמנית ושרד את כל העיתונים הגרמניים האחרים. עכשיו הוא סוף סוף קיבל הכרה של הנהגת היישוב, שהחליט כי עדיף להפסיק את מאבק השפות לשם איחוד היישוב. דבר שתאם את רצון המו"ל וההנהלה של ידיעות חדשות שרצו להיות חלק מההתגדות של היישוב למנדט, לשים בצד את מאבק השפה ואת הצתת בית הדפוס. כך הושגה ההסכמה המשותפת באיחוד העיתונאים בשדרות רוטשילד, לפיה עיתוני היום של תל אביב מתחייבים להביא ידיעה ללא צנזורה בעניין החיפוש ברמת הכובש וכל העיתונים מתחייבים לסגור ביוזמתם, גם במידה ותיאסר הוצאתו של עיתון אחד בלבד על פי הוראת הצנזור.
רמת הכובש נעשתה הסמן. הרושם ביישוב היה עצום. החזית המשותפת שבה היו סדקים משמעותיים קיבלה תעוד משמעי. האנגלים הופתעו, התעצבנו והגיבו במהירות. על מספר עיתונים נאסר הפרסום לזמן בלתי ידוע ואז נאלצו לוותר על ההוראה הזו היות ולא ניתן היה להשאיר את היישוב ללא שום מידע, שהרי היו מצויים באמצע מלחמה. וכנגד הפצת שמועות יש רק אמצעי אחד: לפרסם את האמת דרך העיתונות ולצורך העניין הייתה הבריגדה בת ברית. הענישה נכשלה הודות להסכם ההתחייבות של העיתונים באיחוד העיתונאים. העתונות בארץ הציגה חזית אחידה שאם יש עונש, הוא לא יהיה רק זהה בתקופת הזמן אלא גם בו זמנית לכל העיתונים, ושוב חזרו למו"מ, ולבסוף הושגה פשרה.
הנקמה של אדון הולמה
זה היה נצחון גדול של היישוב והעיתונות שלו כולל העתונות הלא-עברית. אך למוציא לאור של העיתון "ידיעות חדשות" הוגש חשבון בגלל האומץ שלו ועל נאמנותו הפטריוטית. זה קרה בקיץ 1944. העיתונות סבלה כל הזמן ממחסור בנייר. באותה מידה שהופחת המתח בין העיתונות העברית לעיתונות בשפה זרה, כך גדל המתח ביחס לשלטונות המנדט, שלהם התברר שיש מולם חזית מאוחדת ושהרעיון לפילוג בעיתונות העברית הוא תקוות שווא. לשכת העתונות הממלכתית חיפשה הזדמנות להתנקם. התואנה הייתה שימוש בנייר שלא הוקצב על ידי השלטונות והעונש על ה"פשע" הזה היה לא רק סגירה לזמן מוגבל אלא ביטול הרשיון.
במצב הזה סביר להניח שכל מוציא לאור אחר היה מוותר בהיותו עייף מכל מהאבקים של השנים הקודמות, עייף מן ההתנקלויות של השלטונות וההתנכלויות בסתר של המתחרים. לא כך זיגפריד בלומנטל. באנרגיה בלתי מוגבלת ובאופטימיות שכל פעם הפתיעה אותנו העובדים, הוא נכנס גם למאבק לכאורה חסר הסיכוי הזה. המוציא לאור הפך בלשכת העיתונות הממשלתית לפרסונה נון גראטה, אבל למערכת לא היה שום קשר ישיר להשגת הנייר. היא צריכה הייתה כפי שהיא עושה עד היום (שנת 1960) לדאוג שהנייר יגיע בזמן ושבית הדפוס יפתח בצורה הנכונה. היא מצידה לא עמדה בשנים 1944-1945 חסרת מעש והיא כל הזמן צריכה ולוחצת לקבל עוד נייר כי לעולם אין מספיק שטח. בתקופת הקושי הגדול ב- 1944 גם היא הצטרפה למאמץ כדי להפעיל שוב את העסק. היא חתמה עם המו"ל על הסכם סודי שלפיו העסק היה קואופרטיב שהשותפים בו הם המערכת והעובדים. השותפות הזאת הרי לא עברה על חוק אסיפת הנייר ועל כן יכלה לבקש רשיון חדש להוצאת העיתון וגם רשיון לשימוש על פי החוק בנייר על פי הכמות המותרת. עד היום לא ברור אם הפקידים הבריטיים ברשות העתונות נפלו בפח או שהעלימו עין בכוונה, על מנת שלא יתקלו ביחס עוין (או עד לסיומו של המנדט שסופו עדיין לא היה בטווח הנראה לעין), על שסגרו באופן קבוע את מקור המידע לפלח האוכלוסייה הזה באמצע המלחמה. איך שלא יהיה, לאחר הפסקה של שלושה שבועות, מ- 1 בספטמבר ועד 25 בספטמבר 1944, יכול היה העיתון שוב להופיע. אז נדרש עוד רשיון לקבלת נייר, וזה ניתן רק לזמן מוגבל, עד שהעיתון יוכיח את עצמו והעיתון יצא תחת שם העורך ורק לאחר זמן התייצב הדבר הנזיל הזה. מראש העיתון היה צריך להסיר את השם "בלומנטל".
ההמשכיות נשמרת
אין כמעט דף (עיתון) חדשותי בעולם שלאחר הפסקה מאולצת כזאת יכול היה לשרוד. זה שהוא שרד ושכל מכשול נתן כוח חדש והעיתון המשיך להתרחב, יש לייחס לתלות ולנאמנות של קהל הקוראים שזה (העיתון) היה חלק חשוב מחייהם.
עיתון חי לא רק מהעברת אינפורמציה אלא חלק חשוב הוא גם ההמשכיות של הופעת העיתון. זה גם סוד ההשפעה של העיתון וגם סוד ההצלחה של העיתון. עם טעויות מסויימות ועם חסרונות מסוימים יתכן שהקורא יכול להשלים אבל הפסקה באספקה שאליה הקורא מורגל יכולה להרגיז את הקורא. על כך שהקוראים שלנו בסתיו 1944 לא עזבו אותנו ונשארו נאמנים לנו אנו מודים להם עכשיו.
את סיום המלחמה חגגו ב"ידיעות חדשות" יחד עם כל העיתונות של המדינה בהוצאה מיוחדת – גליון נצחון שעליו הופיע בגדול הפורטרט של צ'רצ'יל. הייתה הקלה קצרה לפני שכוחות המחתרת של היישוב שוב נכנסו לשלב האחרון (הסופי) נגד כוחות המנדט, ועד שנודע גודל הקטסטרופה שבלעה את יהדות אירופה. כך שבניגוד למצופה, סיום המלחמה לא הביא לקץ המתיחות, והצורך הדחוף בידיעות מהימנות שיגיעו במהירות אף גדל ואיתו קהל הקוראים. החדרים נעשו קטנים מידי, מספר העיתונים גדל כך שמכונות הדפוס הישנות כבר לא עמדו בקצב. בלומנטל שחזה את המצב כבר הבטיח לעצמו מקום בין התחנה המרכזית לגשר ראש פינה, במקום שבו החלה ב- 1946 בניית בית הוצאה חדש שהכיל גם את חדרי המערכת ובית הדפוס. המעבר קרה ב- 1947 אבל לזיגפריד בלומנטל לא ארכה המנוחה והנחלה. גם ללב אמיץ יש גבול ליכולת וביולי 1949, נדם ליבו. מאותו זמן והלאה ממשיך העיתון בדרכו ועל הצלחתו מחליטים הקוראים.
*הנ״ל נכתב בשנת 1960. העיתון המשיך לפעול עד סוף שנת 1973 כ״ידיעות חדשות״, כאשר נסגר על ידי היורשים.
הקליקו לשיתוף: