קטע מתוך ספרו של עו״ד משה מרון ז״ל על קורות חייו (באדיבות בתו):

המשרד התל אביבי שלי שכן במשך שנים רבות ברחוב אחד העם 36. מתחתיו בקומת הקרקע היו שני משרדים נוספים: האחד שביצע עבודות תרגומים והשני – הוצאה של עיתון בגרמנית שהופנה אל העולים החדשים מגרמניה שגדשו את תל אביב. כמעט כל הייקים שהכרתי קראו את העיתון הזה בשקיקה מידי יום ביומו והתעדכנו בחדשות, ברכילות, במזג האוויר הים תיכוני ובעוד ענייני היום. היה זה עיתון לכל דבר, שנוצר בעיקר עבור קהל הייקים התל אביבי והודפס על גבי סטנסיל מידי יום. 

באותה תקופה הגיעה אליי לקוחה קשישה מהקהילה של יוצאי גרמניה, ולה שני בנים שאף הם היו לקוחות המשרד. אחד מהם היה רופא והשני אספן שעונים. יום אחד הגיעה הגברת למשרד והודיעה שהיא מעוניינת לכתוב צוואה בהקדם. כעורך דין יכולתי להכין עבורה צוואה ולחתום עליה כעד על מנת לתת לה תוקף חוקי. בצוואה ביקשה ממני הגברת שאכתוב כי לכל אחד מהבנים שלה, שלא באים לבקרה מספיק ושלא אכפת להם ממנה – היא מורישה מכספה סכום של לירה אחת! ״את יתר ההון שלי וכל מה שיש לי אני תורמת לצדקה״ הכריזה בתוכחה פומבית ואני הבנתי שהיא הגיעה מוכנה לפעולת הנקם בשני ילדיה. לאחר שהלכה הכנתי את תוכן הצוואה בשפה הגרמנית, אך מכיוון שהיא ביקשה שהצוואה תתורגם גם לעברית, ביקשתי ממזכירתי שתרד לקומת הקרקע ותתן את הצוואה של הגברת, לתרגום מגרמנית לעברית. למרבה הצער, מזכירתי עשתה טעות… טעות גדולה ומביכה. במקום לפנות ימינה אל משרד התרגומים, היא פנתה שמאלה אל העיתון המקומי בשפה הגרמנית. קשה לתאר במילים איזה שוק חטפתי כאשר כבר למחרת התפרסמה הצוואה בעיתון של היקים. ממש כלשונה, וקשה גם לתאר את המהומה שקמה בקרב היקים בעיר, ואיזה סקנדל עשתה לי אותה הגברת… זו הייתה מעידה קשה עבורי, אי-הבנה טפשית ומביכה שאסור היה שתיקרה. הרגשתי כל כך לא נעים כשהדבר הזה התפוצץ, אבל ממרחק השנים קשה גם שלא לחייך…