Blumenthal

יהדות, בדיחות דעת, ומחשבה – שלוש השפעות גיל העשרה

ההשפעה הראשונה בחייו היתה של היהדות הקונסרבטית והשפעה זאת חילחלה להתנהגותו גם בהמשך.

מאימו קיבל בלומנטל את היהדות הקונסרבטיבית שלו ואת ההתנהלות הרצינית שלו ומאביו את האופי השמח שלו. לכך התווספה ההערצה שלו בשנות הנעורים ל״אוסקר הקוטל״ – "Blutige Oskar" (או כפי שדובר על יוסי גמזו בזמנו כ״גומז״ בביקורתו את המבוקרים שלו) ששמו היה Oskar Blumenthal והיה בן דוד של אביו ואחד מהסופרים והמחזאים היותר נקראים בזמנו. הוא היה גם העורך של Berliner Tageblatt והכתב לענייני תיאטרון לעיתון ״התקשורת המודפסת החדשה״ של וינה ("Wiener Neuen Freie Presse"), מנהל תאטרון Lessing וגם כתב יחד עם חברו גוסטב קדלבורג את המחזה הנועז ״Im Weissen Roessl״.

כמו כן כתבו השניים האלה יחדיו את ההצגה Grosstadtluft, הצגה שנכתבה כבר בשנת 1881 והוצגה שוב ושוב ב- 1903, את Hans Huckebein וב- 1905 את ההצגה הלא פחות מצחיקה Zwei Wappen.

בן משפחה מפורסם נוסף היה בן דודו מצד האב – Siegfried Jacobson, שיסד כבר ב-1905 בהיותו בן 25 בלבד את ״בימת השחקנים״ Schaubuehne ובהמשך את ״בימת העולם״ Weltbuehne. 

הוא היה מ״חומר״ שונה לחלוטין, וכך הופיעו מדי שבוע בעיתונות התנצחויות בין שני בני הדוד של אביו שהיו גם בעלי השקפות עולם מנוגדות לחלוטין. לקריאה נוספת על Siegfried Jacobson ו- Oskar Blumenthal בגרמנית לחצו כאן.

בעוד זיגפריד בלומנטל ספג את ההשפעות משני הצדדים, הוא התחיל בהתלמדות למקצוע הקניינות. 

שנות המלחמה 1914-1918

בלומנטל מתגייס לצבא ונשלח לחזית. שם הוא עושה את חובתו ואף יותר מזה ומקבל את צלב הברזל כהוקרה על אומץ לב בשדה הקרב, מה שלא מקדם את מצבו בחיים האזרחיים.

מלחמת הקיום

הוא חוזר לעולם אחר מזה שעזב, גרמניה שסובלת מתוצאות המלחמה. גרמניה של פוטש פוליטי קרב הרור (במקור Ruhr – הפצצות בריטניה על אזור הרוּר בשנת 1943), האינפלציה, מצב המסחר כפי שלמד כבר איננו רלוונטי והוא צריך לשרוד בג'ונגל הזה.

הוא יוזם הוצאה לאור, אמנם בקנה מידה קטן, שבה הוא עובד ב- Der Breslaure Haus, מחלקת הודעות והפצה. ואז כנראה שבהשפעת המסורת היהודית שהיתה בביתו, בתחילת שנות ה- 30 הוא מפרסם בברלין באומץ רב את 4 הכרכים של ד"ר גולדמן. ההשפעה של המסורת הזאת היא זו שגם הביאה אותו לארץ ב 1934.

לאחר תקופת קליטה קצרה מבין בלומנטל את החוסר באינפורמציה זמינה לאלה שעלו כמוהו לארץ ומתחיל בבנית העיתון "Den Blumenthal" אך קודם לכן הוא מוסיף לשמו את השם ״שלום״.

כמובן שהדחף שלו היה להתערות בארץ ולהסתדר כלכלית. עם שתי הרגליים על קרקע המציאות הוא זיהה את הצורך של אנשים שכמותו בחדשות בשפה שאיתה הגיעו, יחד עם זה הוא מכיר בשליחות שלו לא רק להעביר ידיעות משפה לשפה אלא גם לעורר את הקוראים למעורבות בארץ ה"מולדת" החדשה שאליה הגיעו. וזה בא לידי ביטוי כשהיהודי הציוני הזה הוסיף את השם ״שלום״ ליד ובתוספת לשם היזם. הוא מיד מודיע לכל חבריו ומכריו על "הדף הקטן" שלו. ועדיין זורם בעורקיו הדם של כותב ההצגה Im Weissen Roessl והוא מתחיל ליזום ערבי תרבות עבור המנויים שלו (מנויי העיתון). ואחרי שהוא משתלט התיפעול של הוצאת העיתון, הוא גם מתחיל גם לפרסם מאמרי מערכת שהם אומנם לא ברמה של מאמרי המערכת של ״ידיעות חדשות״ היום אבל כבר אפשר להכיר בכיוון הציוני בעל עומק המחשבה של המוציא לאור והוא קרוב למטרתו.

עם זאת, בכל מקום שנתקל בדרך למטרה שלו בקשיים – מאבק השפה, מתחרים, הפגנות והתנקלויות בלומנטל לא נבהל או נסוג מדרכו. מי מעובדיו שנזכר, משתומם גם היום אחרי הרבה שנים איך גם ברגעים הקשים לאחר ההרס של בית הדפוס הקטן שלו לא עלה בדעתו אפילו לרגע לוותר על המאבק. הוא היה בטוח בצדקת דרכו.

הבוס האידאלי

ברגעים קריטיים כשהוא היה מגייס את עובדיו, הוא יכול היה להיות בטוח שהעובדים שלו יתמכו בו בכל מצב כי הוא זכה לאמונם המוחלט. במשרדים הצפופים שבהם עבדו איתו הם צמחו להיות קומונה .

בשעות העבודה הארוכות שנימשכו בעיקר בעיתות משבר עד שעות הבוקר הוא היווה לעובדיו דוגמא של מצפון ואחריות. הוא היה מחוייב לאנשים בדיוק כשהם היו מחוייבים לו. היה לו לב פתוח, הם פנו אליו בבעיותיהם והוא עמד לצידם ועזר להם גם בבעיותיהם האישיות.

עשור ומחצה לאחר הקמת העיתון הוא הגשים את החלום של בניית בית להוצאה לאור ולדפוס, הגיע שלום זיגפריד בלומנטל להגשמה. הגשמה שהתעלתה בהרבה על מה שיכול היה לשער בתחילת הדרך.

ממספר עשרות מנויים, המספר גדל לאלפים ולעשרות אלפים. היריבים נעלמו ומה שנשאר הם חילוקי דעות מפעם לפעם והוא היה מוקף בעובדים נאמנים שצמחו תחת חסותו. אם הוא לא היה כל כך צנוע, יכול היה להתפאר בצדק בהשגיו.

אבל אז התחיל להתברר מצב בריאותו וצללים כבדים העיבו על זיגפריד שלום בלומנטל ז"ל. העומס שבעקבות החיים המאומצים שניהל לאורך השנים השפיע על ליבו , כך שב- 6 ביולי 1949 עמדנו ליד ארונו בעצב מאוחדים ברצון להמשיך את מיפעל חייו כמיטב יכולתנו. נקבר אדם ראוי, ועבורנו הוא היה יותר: הבוס של הבוסים, איש אימונינו, אבינו ואהוב על כולנו וחבר שלא ישכח.

הנ"ל תורגם מתוך גליון מיוחד של "ידיעות חדשות", שפורסם לרגל 25 שנה לעיתון בשנת 1960